חיפוש
  • יובל שוורצמן

מהותנו בעולם הזמני


אני רוצה לשתף אתכם בקטע מהמם שהגיע לידי היום על מהותנו בעולם הזמני הזה .

מתוך "הנשמה הקטנה והשמש" ~ מאת ניל דונלד וולש

."...ואם אשכח מי אני, את עלולה לשכוח מי את באמת...ושתינו נהייה אבודות..."

סיפור:

פעם הייתה נשמה קטנה שאמרה לאלוהים, " אני יודעת מי אני!" ואלוהים אמר, "זה נפלא, מי את?" והנשמה הקטנה צעקה, "אני האור!" אלוהים חייך חיוך גדול "זה נכון!" אלוהים קרא בהתרגשות "את האור". הנשמה הקטנה שמחה כל-כך, על שפענחה את אשר היה על כל הנשמות בממלכה לפענח. "וואהו" אמרה הנשמה הקטנה זה באמת מגניב!" אבל מהר מאוד הידיעה מי היא לא הספיקה. הנשמה הקטנה הרגישה מערבולת בתוכה ועכשיו רצתה להיות מי שהיא יודעת שהיא. אז הנשמה הקטנה חזרה לאלוהים (שזה רעיון לא רע לנשמות שרוצות להיות מי שבאמת הן) ואמרה: "הי אלוהים! עכשיו שאני יודעת מי אני, האם זה בסדר להיות כך?" ואלוהים אמר, "את מתכוונת שאת רוצה להיות מי שאת כבר?". "ובכן", השיבה הנשמה הקטנה, "זה דבר אחד לדעת מי אני, ודבר אחר לדעת ולהיות ביחד ממש. אני רוצה להרגיש איך זה להיות האור!" "אבל את כבר האור", אלוהים ענה, מחייך שוב. "כן, אבל אני רוצה לראות איך זה מרגיש!" אמרה הנשמה הקטנה. "ובכן", אמר האלוהים בצחוק מאופק, "אני מניח שהייתי צריך לדעת, את תמיד היית נשמה הרפתקנית". ואז הבעתו של אלוהים השתנתה. "ישנו רק דבר אחד . . ." "מה?" שאלה הנשמה הקטנה. "ובכן, אין משהו אחר מלבד האור. את מבינה, לא יצרתי דבר אחר מלבדך ולכן אין דרך קלה עבורך לחוות את עצמך כמי שאת, מאחר ואין משהו אשר אינו את". "הא?" אמרה הנשמה הקטנה שהייתה קצת מבולבלת עכשיו. "חשבי על זה בצורה הזו", אלוהים אמר "את כמו נר בשמש. בהחלט כך עם עוד מיליוני, ביליוני נרות אחרים אשר כולכם ביחד יוצרים את השמש והשמש לא תהיה אותה שמש בלעדייך. לא, זאת לא תהיה שמש אם הנרות לא יהיו. . . זאת לא תהיה השמש בכלל. משום שהיא לא תהיה מאירה באותו בוהק. ובכל זאת איך תדעי עצמך כאור כשאת נמצאת בתוך האור - זו השאלה." "ובכן" אמרה הנשמה הקטנה, "אתה אלוהים, תחשוב על משהו!" פעם נוספת אלוהים חייך, "כבר חשבתי", אלוהים אמר. "מאחר ואינך יכולה לראות את עצמך כאור כשאת בתוך האור, נקיף אותך בחושך." "מה זה חושך?" הנשמה הקטנה שאלה. אלוהים ענה, "חושך זה מה שאת לא." "האם אפחד מהחושך ?" שאלה הנשמה הקטנה. "רק אם תבחרי" אלוהים ענה. "אין דבר באמת לפחד ממנו, אלא אם כן את מחליטה שיש. את מבינה, אנחנו ממציאים את הכול, אנחנו מעמידים פנים." "הו", אמרה הנשמה הקטנה והרגישה יותר טוב. ואז אלוהים הסביר שעל-מנת לחוות משהו בכלל, ההפך הגמור שלו יופיע. "זוהי מתנה נהדרת", אלוהים אמר "משום שבלעדי זה לא יכולת לדעת איך כל דבר מרגיש. לא יכולת לדעת חום בלי קור, מהר בלי לאט, לא היית יכולה לדעת שמאל בלי ימין, כאן בלי שם, עכשיו בלי אז. וכך" אלוהים סיכם "כשאת מוקפת בחושך אל תנופפי באגרופך, אל תרימי קולך ואל תקללי את החושך." העדיפי להיות האור על פני החושך ואל תכעסי על החושך ואז תדעי מי את באמת וכל האחרים ידעו גם. תני לאורך לזרוח כל-כך שכל אחד ידע כמה את מיוחדת!" "אתה מתכוון שזה בסדר לאפשר לאחרים לראות כמה אני מיוחדת?" שאלה הנשמה הקטנה. "בוודאי!" אלוהים צחק צחוק מאופק, "זה מאוד בסדר!" "אבל זכרי מיוחד אינו יותר טוב. כל אחד מיוחד, כל אחד בדרך שלו! ועם זאת הרבה שכחו את זה. הם יראו שזה בסדר לגביהם להיות מיוחדים רק כאשר הם יראו שזה בסדר עבורך להיות מיוחדת." "וואהו", אמרה הנשמה הקטנה , רוקדת ומדלגת צוחקת וקופצת בהנאה. "אני יכולה להיות מיוחדת כפי שאני רוצה להיות! " "כן, ואת יכולה להתחיל ברגע זה." אלוהים אמר בזמן שרקד ודילג צחק וקפץ יחד עם הנשמה הקטנה . "איזה חלק של המיוחדות את רוצה להיות?" "איזה חלק של המיוחדות?" הנשמה הקטנה חזרה "אני לא מבינה." "ובכן," אלוהים ענה. "להיות האור זה להיות מיוחד. ולהיות מיוחד מכיל הרבה חלקים בתוכו. זה מיוחד להיות אדיב, זה מיוחד להיות עדין, זה מיוחד להיות יצירתי, זה מיוחד להיות סבלני. האם את יכולה לחשוב על עוד דרכים להיות מיוחדת?" הנשמה הקטנה ישבה בשקט לרגע, "אני יכולה לחשוב על הרבה דרכים להיות מיוחדת! " הנשמה הקטנה קראה בהתרגשות. "זה מיוחד לעזור לאחרים, זה מיוחד לחלוק, זה מיוחד להיות ידידותי, זה מיוחד להתחשב באחרים!" "כן" אלוהים הסכים "ואת יכולה להיות כל הדברים הללו, או רק חלק מסוים שתבחרי בכל רגע. זאת המשמעות של להיות האור." "אני יודעת מה אני רוצה להיות, אני יודעת מה אני רוצה להיות!" הכריזה בהתרגשות הנשמה הקטנה. "אני רוצה להיות חלק מהמיוחד הנקרא "סלחן" האין זה מיוחד להיות סלחנית?" "הו כן," אלוהים הבטיח לנשמה הקטנה "זה מאוד מיוחד". "בסדר" אמרה הנשמה הקטנה זה מה שאני רוצה להיות. "אני רוצה להיות סלחנית אני רוצה לחוות את עצמי כסלחנית." "טוב" אמר אלוהים, "אבל יש דבר אחד שעליך לדעת". הנשמה הקטנה נהייתה קצת חסרת סבלנות עכשיו, תמיד נראה שמשהו מסתבך. "מהו הדבר?" הנשמה הקטנה נאנחה. "אין אף אחד לסלוח לו." "אף אחד?" הנשמה הקטנה לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. "אף אחד!" אלוהים השיב. "כל מה שבראתי בראתי כמושלם. אין נשמה אחת בכל הבריאה שהיא פחות מושלמת ממך. הסתכלי סביבך." רק אז הנשמה הקטנה הבחינה בקהל גדול שהתאסף. נשמות באו מרחוק מכל רחבי הממלכה בעקבות השמועה של השיחה יוצאת הדופן שקיימה הנשמה הקטנה עם אלוהים, וכולם רצו לשמוע מה הם אומרים. בהתבוננה באינספור הנשמות שהתאספו סביבם הנשמה הקטנה הסכימה. אף אחת מהנשמות לא הייתה פחות מופלאה, פחות נהדרת, או פחות מושלמת מהנשמה הקטנה. אורם של הנשמות כולן זרח והאיר עד שכמעט ולא יכולה הייתה להתבונן לעברן. "למי, אם כן, לסלוח?" שאל אלוהים. "זה הולך להיות בכלל לא כיף", רטנה הנשמה הקטנה " רציתי לחוות את עצמי כאחד אשר סולח. רציתי לדעת איך החלק המיוחד שבי, החלק הסלחן מרגיש." והנשמה הקטנה למדה איך זה מרגיש להרגיש עצוב. ובדיוק אז פסעה נשמה ידידותית קדימה מבין הקהל "אל דאגה נשמה קטנה", הנשמה הידידותית אמרה. "אני אעזור לך." "תעזרי לי?" הנשמה הקטנה זרחה. "אבל, מה את יכולה לעשות?" "אוכל לתת לך משהו לסלוח לו!" "תוכלי?" "בהחלט!" צייצה הנשמה הידידותית. "אני אוכל לבוא אל החיים הבאים שלך ולעשות משהו שתוכלי לסלוח עליו". "אבל, למה? למה שתעשי זאת?" הנשמה הקטנה שאלה. "את כל כך מושלמת, הוויברציות שלך כל כך מהירות עד שזה יוצר אור כל כך זוהר שאני בקושי יכולה להתבונן לעברך! מה יכול לגרום לך לרצות להאט את הוויברציות שלך עד כדי כך שאורך יהפוך חשוך ודחוס? מה יכול לגרום לך שאת כל כך מוארת שאת רוקדת בין כל הכוכבים ובמהירות מחשבתך חולפת בכל הממלכה, לבוא אל תוך חיי ולהפוך את עצמך לכבדה כדי שתוכלי לעשות את הדבר הרע הזה?" "פשוט" ענתה הנשמה הידידותית. "אעשה זאת משום שאני אוהבת אותך." הנשמה הקטנה נראתה מופתעת בשל התשובה. "אל תדהמי כל-כך" אמרה הנשמה הידידותית, "עשית את אותו דבר עבורי, אינך זוכרת? הו, רקדנו ביחד, את ואני, הרבה פעמים בין עידנים לאורך תקופות אנחנו רקדנו. לאורך זמן ומקומות רבים שיחקנו יחדיו. את פשוט אינך זוכרת. שתינו היינו הכול. היינו הלמעלה ולהמטה , השמאל והימין, היינו השם והיינו הפה, עכשיו ואז של הכול. היינו זכר ונקבה. היינו הרע והיינו הטוב. שתינו היינו הקורבנות ושתינו היינו הנבזים. כך התחברנו את ואני הרבה פעמים בעבר. כל פעם הביאה את ההזדמנות המושלמת לאותו זמן לחוות את ההתנסות של מי שאנחנו באמת. וכך" הנשמה הידידותית הסבירה קצת בהרחבה, "אני אבוא אל תוך חייך הבאים ואהיה 'הרעה' בפעם זו. אעשה משהו באמת נורא ואז תוכלי לחוות את עצמך כאחד שסולח". "אבל מה את תעשי" הנשמה הקטנה שאלה קצת עצבנית, "שיהיה כל-כך נורא?" "הו" ענתה הנשמה הידידותית בקריצה, "נחשוב על משהו". ואז נראה היה כי הנשמה הידידותית הפכה להיות רצינית ואמרה בקול שקט, "את צודקת לגבי דבר אחד, את יודעת". "מה הדבר?" הנשמה הקטנה רצתה לדעת. "אני אצטרך להאט את הוויברציות שלי ולהפוך להיות כבדה מאוד כדי לעשות את הדבר הלא נחמד הזה, לכן אני רוצה לבקש ממך טובה קטנה, בתמורה". "הו, כל דבר, כל דבר!" אמרה הנשמה הקטנה והחלה לרקוד ולשיר, "אני אוכל לסלוח, אני אוכל לסלוח, אני אוכל לסלוח!" ואז הנשמה הקטנה ראתה שהנשמה הידידותית נשארה מאוד שקטה. "מהו הדבר?" הנשמה הקטנה שאלה. "מה אוכל לעשות למענך? את מלאך כזה שאת מוכנה לעשות זאת עבורי!" "בוודאי שהנשמה הידידותית הזו היא מלאך!" אלוהים התערב, "כולם מלאכים! תמיד זכרי: שלחתי אלייך רק מלאכים". וכך הנשמה הקטנה רצתה יותר מתמיד להיענות לבקשתה של הנשמה הידידותית. "מה אוכל לעשות למענך?" הנשמה הקטנה שאלה שוב. " ברגע שאפגע בך ואייסר אותך", הנשמה הידידותית ענתה, "ברגע שאעשה לך את הגרוע ביותר שיכולת לדמיין – באותו הרגע..." "כן?" הנשמה הקטנה התערבה, "כן . . .?" הנשמה הידידותית נהייתה שקטה יותר "זכרי מי אני באמת". "הו אני אזכור" ענתה הנשמה הקטנה, אני מבטיחה! אני תמיד אזכור אותך כפי שאני רואה אותך ממש כאן ועכשיו!". "טוב", אמרה הנשמה הידידותית, "משום שתביני, אני אעמיד פנים כל-כך חזק שאשכח את עצמי ואם לא תזכרי אותי כמי שאני באמת, ייתכן ולא אוכל להיזכר לזמן ארוך מאוד ואם אשכח מי אני, את עלולה לשכוח מי את באמת ושתינו נהיה אבודות ואז נזדקק לנשמה אחרת שתבוא על-מנת להזכיר לשתינו מי אנחנו". "אנחנו לא נזדקק!" הנשמה הקטנה הבטיחה שוב. אני אזכור אותך! ואודה לך על מה שהבאת לי, את המתנה הזאת - את ההזדמנות לחוות את עצמי כמי שאני". וכך ההסכם נעשה והנשמה הקטנה נכנסה לחיים החדשים, נרגשת להיות האור, שהיה מאוד מיוחד. ונרגשת להיות חלק מהמיוחד הנקרא - סלחנות. והנשמה הקטנה צפתה בחשש לחוות את עצמה כסלחנית, ולהודות על כל דבר שנשמה אחרת אפשרה. ובכל הרגעים בחיים חדשים אלו בכל פעם שהופיע נשמה חדשה, בין אם נשמה זו הביאה אתה שמחה או צער - במיוחד אם נשמה זו הביאה צער הנשמה הקטנה חשבה על מה שאלוהים אמר, "זכרי תמיד" אלוהים חייך "שלחתי אלייך רק מלאכים".


0 צפיות

כל הזכויות שמורות ליובל שוורצמן ולחברת  Smart Start

עוצב ונבנה ע"י חושבים בצבע